מאחורי המסכה

נשים הנמצאות במערכות יחסים זוגיות עם גברים שיש להם הפרעת תקשורת סובלות מתחושות מאוד קשות של בלבול. מצד אחד, הן יודעות שמשהו מאוד לא תקין קורה בקשר הזוגי שלהן, ומצד שני, אף אחד אחר לא מבין על מה הן מדברות.

כאשר יש פער מאוד גדול בין מה שאחרים חושבים על בן הזוג שלך ומה שהם רואים, לבין מה שאת חווה בין דלתיים סגורות, זה מבלבל, מאוד אפילו. כי כשאת רואה שעם אחרים הוא יודע לצחוק ולהיות נעים וחברותי, ובבית הוא בקושי מוציא מילה מהפה, או שהוא כועס ועצבני רוב הזמן, אפשר להבין איך את יכולה בקלות להגיע למסקנה הכמעט מתבקשת מאליה שהנה, כשהוא רוצה הוא יכול, ורק אתך הוא לא רוצה…  

וזה רחוק מלשקף את המציאות כשמדובר במבוגרים עם הפרעת תקשורת בתפקוד גבוה, שמעולם לא אובחנו. אנשים שהצליחו להשתלב מבחינה תעסוקתית, להתחתן, להקים משפחה וליצור לעצמם מעגל חברים, למדו "לשחק את המשחק". ומדובר לגמרי בהצגה אחת גדולה שמתרחשת רק מול עיני קהל.

אז הם למדו לארגן לעצמם וללבוש מדי יום את מסיכת העבודה שלהם, וכשצריך, יש להם גם את מסיכת הפגישות עם החברים, ואת מסיכת האירועים המשפחתיים. אבל לבישת המסכות האלו גוזלת מהם המון אנרגיות ומאמצים, כך שבסוף יום העבודה, או עם סיומו של האירוע החברתי או המשפחתי, כשהמסך יורד, הם מרגישים את הצורך להוריד את המסכה ולנוח, כדי להטעין את עצמם באנרגיות לקראת המופע הבא. כי הכישורים החברתיים האלו שהם מפגינים, לעיתים בכישרון רב מאוד, לא נרכשו באופן טבעי, אלא הם תוצאה של חיקוי ולמידה, והם נלמדו בדם, יזע ודמעות. וכן, אנשים עם הפרעת תקשורת הרבה פעמים הופכים להיות שחקנים מצטיינים.

ואחד הדימויים שנשים מרבות להשתמש בו כשהן מתארות בני זוג כאלה הוא ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, כי ההבדל הוא עד כדי כך קיצוני בין הדמויות השונות שמתגלמות לנגד עיניהן. והקיצוניות הזאת כל כך מבלבלת, שנשים הרבה פעמים מרגישות שהן ממש מאבדות את שפיות דעתן, וכבר לא יודעות מה אמתי ומה לא ומפסיקות לסמוך על כושר השיפוט שלהן.

הפרעה תקשורתית היא מולדת וגנטית. מה שקורה הוא שהחלק במוח שאחראי על הכישורים והמיומנויות החברתיות, שמתפתח אצל אנשים נורמטיביים באופן טבעי בגיל צעיר, מתחיל להתפתח אצל ילדים על הספקטרום האוטיסטי בגיל הרבה יותר מאוחר מאשר אצל ילדים שהתפתחותם רגילה. וגם אז, הוא לא מגיע לרמה תקינה של התפתחות, אלא נעצר באחד השלבים שבדרך. כך שמדובר בלקות ובמוגבלות נוירולוגית לחלוטין.

כאשר ילדים מרגישים שהם שונים מאחרים, חלקם מתחילים לחקות את הסביבה ולאמץ לעצמם התנהגויות מקובלות ורצויות מבחינה חברתית, על מנת להצליח ולהשתלב במסגרות החברתיות השונות. וכבר אז, בתור ילדים, זה דורש מהם מאמץ מאוד גדול. והבית הוא הרי אזור הנוחות שלנו, ושם אפשר שלא להתאמץ, וגם לא צריך לשים בו מסכות. ובן הזוג שאת פוגשת בערב, או בסוף השבוע, הוא אדם מותש, שעבד במשך השבוע הרבה יותר קשה מאנשים אחרים, וכל מה שהוא רוצה זה להיות הוא עצמו ושיעזבו אותו בשקט.

ואם את חושבת לעצמך: אני רוצה שהוא ילבש איזו מסכה גם בשבילי, כמו שהוא בטח לבש בתחילת הקשר הזוגי שלכם, והתאמץ להרשים אותך ולהיות נחמד אלייך בכל דרך אפשרית, אז את צודקת לחלוטין. כי מגיע לך להרגיש מחוזרת ואהובה גם עכשיו.

וכן, גם אם יש לו הפרעת תקשורת, ברור שהוא יכול להתאמץ גם בשבילך ולהשקיע גם בך, וזכותך המלאה לדרוש את תשומת לבו. ובשביל זה, הוא חייב להבין, שאת לא פחות חשובה מכל האנשים האחרים שלכבודם הוא לובש מסכות, אלא הרבה יותר.

ואם את מרגישה שנמאס לך להרגיש שקופה, ושהגיע הזמן לעשות שינוי בקשר הזוגי שלך, אשמח לעזור לך לעשות את זה.

ד"ר פנינה ארד: 0507865822

 

הדרך שלך לשינוי מתחילה בצעד קטן אחד

הצטרפו אלי והרשמו עוד היום לאימון עם ד"ר פנינה ארד

קידום אתרים בגוגל קידום אתרים בגוגל